<h1>העיטור — שער ראשון הכשר הבשר ח"א</h1>
<h2>דף ח.</h2>
ואר"נ א"ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה בשר רותח. ולאכול בו צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה ורש"י פירש אותו צונן שחתך איכא מ"ד דאסור לאכול בו רותח אפילו בהדחה קאמר דס"ל ביה"ש רותח ואפילו הכא לצונן בעי הדחה. ודשמואל ליתא דפליגא אהא דפסקינן בסכין טריפה והלכתא אפילו בצונן. וק"ל מ"ש מסכין ש"ג [ע"ז ע"ו ע"ב] דבעי שיפה ומסת' אפילו בה"ש צונן קאמר ואסור בלא הדחה. אבל בהדחה דכ"ע שריא ואפילו למ"ד אגב דוחקא דסכין בלע וביה"ש רותח בשר הוא שבולע מן הסכין אבל סכין קשה הוא לבלוע הוא מן האסורים אפילו ברותח דומיא דסכין טריפה דאפילו למ"ד השוחט בסכין של א"י קולף. התם מדיח דסכין קשה הוא לבלוע אא"כ משתמש בו תדיר ול"ד לסכין של א"י שתשמישו תדיר וגוף האיסור עליו. וכן דשמואל הוא הוא וליכא מאן דפליג עליה. והלכתא כל סכין של היתר שנחתך בו איסור בין נבלה רותחת בין שחתך בו חלבים וניקר בו בשר דינו כסכין טריפה. ואם רצה לשמש בו דבר היתר מדיחו. ואם נשתמש בו בלא הדחה קולף [יש מגיהין "אינו קולף"] והכי מוכח מדאמר לקמן [ח' ע"ב] וליעבד חד ולחתוך בו בשר ואח"כ חלבים בהדחה של סכין וכיון דבהדחת סכין סגי אם נשתמש בו מדיח ודווקא סכין של היתר שנשתמש בכ"ש. אבל אם נשתמש בו בכ"ר ממש בעי הגעלה אבל ר' יעקב אמר שאחר ניקור הבשר צריך קליפה וכן כל סכין שנחתך בו דבר איסור אם חתך בו דבר היתר צריך קליפה בסכין כשר דאגב דוחקא דסכין בלע. וה"מ בסכין של היתר אבל בסכין ש"ג הבלוע מן האסור מתחלתו אסור לחתוך בו צונן בלא שיפה ואם חתך בו מדיח בצונן דעלמא ובשוחט בסכין ש"ג למ"ד ביה"ש צונן ואסור לחתוך בו רותח בלא הגעלה ואם חתך קולף כשוחט בסכין ש"ג למ"ד ביה"ש רותח.
<h2>דף כח:</h2>
גרסינן בפ' שני דחולין רי"א עד שישחוט הורידין ואר"ח לא אמר ר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר ל"צ. ובת' הגאונים ליתא לדר"י וממילא ליתא לדר"ח אבל הרב אלפסי פסק כר"ח וצריך לשחוט את הורידין או לנקבן בשעת שחיטה ואסור לצלותן כאחת עד שינתחנו ומסת' מדאמר לא אמר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת ש"מ דלא מהני צלייה בדם הורידין ולא אמרינן מידב דייב ודם הנפש חשיב ול"ד לחוטין בעלמא וכ' רבי' אפרים דלא שרי רבנן למיעבד לעוף כולו בלא נתוח אלא צלי כדאמרת וצולהו כולו כאחת אבל לבישולי בעי לאנתוחי (ולאדוחי) [ולעדויי] מזרקי דדמא א"נ לחתכינהו (ש"ד וכן הלכתא) [שפיר], ש"מ דכי לא בעי (חתכו) [בבהמה חיתוך] בורידין משום דמנתחה אבר אבר ה"מ לצלי אבל לבישול לא סגי דלא מנקיב להו לורידין בשעת שחיטה. ומסתברא אפילו לבישול סגי בלא נתוח כיון דנקבינהו לורידין בשעת שחיטה בין בעוף בין בבהמה (והיינו) [והא] דקאמר משום דצולהו כולו כאחת משום דדרכו לצלותו קאמר ולפיכך אפילו בבישול צריך וכיון דנקבינהו שרי בהכי ואי לא נקבינהו מחתך להו איברים ושרי ומיזרקי דאמרינן חותכו ומולחו כגון דלא נקבינהו בשעת שחיטה ושקלינהו מקמי נתיחה.
ופי' ביעי ביצה זכר. מיזרקין וורידין. ומסת' דווקא וורידין שלא ניקבן בשעת שחיטה אבל ניקבן הרי הן כבשר ואע"ג דקי"ל כר' יהודה [חולין כ"ח ע"ב] דשלא בשעת שחיטה קריר ה"מ ניקב אבל חותך מהני, ומהכא איכא למישמע דליכא הילכתא כר"י אלא כרבוותא קמאי דפסקו כרבנן וממילא ליתא לדר' חסדא דאי כר' חסדא הא אמרינן הואיל ומנתחה אבר אבר א"צ לנוקבה כלל אפי' לקדירה וצ"ע.
<h2>דף סד:</h2>
גיעולי ביצים מותרין ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר והוא שנמצא על חלבון שלה אבל על חלמון אסור דסריך בכולו ומסתבר אפילו על חלבון שלה צריך שיהיה בקשר שלה בראש חד שלה ואם לאו הכל אסור כר' ירמיה. ירושלמי [פ"י דתרומות ה"ו] א"ר זעירא הן דאמר בחלמון בשנמצא במקום זכרותו של חלמון ואפי' חלבון והוא שנמצא במקום זכרותו של מוח שממנו אפרוח נוצר.
<h2>דף עד:</h2>
גרסינן (בכתובות) [בכריתות (כ' ע"ב)] דם שחיטה בבהמה ובחיה [ובעוף] בין טמאה בין טהורה בין נחירה בין עקירה דם הקזה דם שהנפש יוצאה בה חייב עליו דם טחול דם הלב דם ביצים דם חגבים דם דגים דם התמצית אין חייבין עליו. ודם השליל קי"ל כר' יוחנן לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו ודם השליל בן ח' חי או בן ט' מת אסור כדתנן בחולין ע"ד ע"ב השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. וגרסינן התם [כ"א ע"ב] דם הכליות ודם האיברים הרי אלו בל"ת ונ"ל [—ונפקא ליה] בפ"ק דכריתות [ד' ע"ב] מקראי דאמר רבא חמשה לאוין האמורין בתורה בדם אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לחיה ולעוף וכו'.
<h2>דף צג.</h2>
ואר"י אמר שמואל [חוטין] שביד אסורין ואי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה ש"ד אבל לצלי לא בעי חתיכה ומליחה כדאמרינן בפ' הזרוע [קל"ג ע"א] חוטין שבלחי אסורין כל כהן שא"י ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי לנורא מידב דייב ואי לקדירה איידי דמחתך להו ומלח להו ש"ד ש"מ לנורא לא בעי מליחה וחיתוך וכן שדר רב עמרם ממתיבתא כל שהוא משום דם לקדירה אסור לצלי מותר כ"ש משום חלב אף לצלי אסור כדאמרינן (דקרמי) [דחמשה חוטי] הוו וכו'. תשובת הגאונים בר יונה או בר אווזא דמטוי להו לא בעי קריעה ומליחה ולא עדיף מכבדא ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל. ממתיבתא דלית ליה מילחא לטוויי דשייב נורא ובתר דמטוו פלגא אי בעי לבשולי ש"ד. ואיכא למ"ד יטבלנו במים רותחין בקדירה כדי שלא יפלוט הדם שבתוכו.
גרסינן בפ' שני דחולין רי"א עד שישחוט הורידין ואר"ח לא אמר ר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר ל"צ. ובת' הגאונים ליתא לדר"י וממילא ליתא לדר"ח אבל הרב אלפסי פסק כר"ח וצריך לשחוט את הורידין או לנקבן בשעת שחיטה ואסור לצלותן כאחת עד שינתחנו ומסת' מדאמר לא אמר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת ש"מ דלא מהני צלייה בדם הורידין ולא אמרינן מידב דייב ודם הנפש חשיב ול"ד לחוטין בעלמא וכ' רבי' אפרים דלא שרי רבנן למיעבד לעוף כולו בלא נתוח אלא צלי כדאמרת וצולהו כולו כאחת אבל לבישולי בעי לאנתוחי (ולאדוחי) [ולעדויי] מזרקי דדמא א"נ לחתכינהו (ש"ד וכן הלכתא) [שפיר], ש"מ דכי לא בעי (חתכו) [בבהמה חיתוך] בורידין משום דמנתחה אבר אבר ה"מ לצלי אבל לבישול לא סגי דלא מנקיב להו לורידין בשעת שחיטה. ומסתברא אפילו לבישול סגי בלא נתוח כיון דנקבינהו לורידין בשעת שחיטה בין בעוף בין בבהמה (והיינו) [והא] דקאמר משום דצולהו כולו כאחת משום דדרכו לצלותו קאמר ולפיכך אפילו בבישול צריך וכיון דנקבינהו שרי בהכי ואי לא נקבינהו מחתך להו איברים ושרי ומיזרקי דאמרינן חותכו ומולחו כגון דלא נקבינהו בשעת שחיטה ושקלינהו מקמי נתיחה.
אמר אביי חמשה חוטי נינהו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידא ודלועא משום דמא אי מלח להו ומחתך להו ש"ד ומסתב' מדלא מני אלא דידא ודלועא ש"מ הני הוא דאסירי אבל חוטי אחרינא לא דאי איתא מניינא ל"ל הא חוטי אחרינא נמי אסירי ומניינא למעוטי מאי [אלא וודאי] דכולהו אחרינא שומנא בעלמא הוא כדאמרינן בטחול [קי"א ע"א] והגאון שאמר שהבהמה יש בה כמה גידים וכמה חוטים שמלאים דם וצריך לחתוך כל המקומות כדי שיצא הדם במליחה חומרא בעלמא קאמר והרי הרב אמר דעוף שמן שפותחו מלמטה ומכניס ידיו לפנים ומוציא כל בני מעיו ומשליך הורידין ומולחו אעפ"י שבשלו בקדירה אין חוששין לנתחו אבר אבר ואם איתא דכולהו חוטי אסירי הרי חוט בירך העוף ואגפיו [אוצ"ל וכנפיו] מלא דם אלא ש"מ חומרא הוא לעשות סייג וכן ר' יהודאי גזר בכנתא אפילו חתכה ומלחה לקדירה ועל מוח שבראש שלא תתבשל בקדירה לעולם והחמירו בכל הבשר שצריך מליחה. ומצינו ברבותינו שהחמירו באיסור חלב ודם וכן כל ישראל החמירו בו והנהיגו איסור בדבר המותר ומנהג צרפת ליטול חוטין שתחת הלשון שהלשון בכלל הלחיים שהתורה אמרה הזרוע והלחיים והלשון בכלל. ומנהג דמשק וסביבותיה אין מניחין בשר מליחה בקדירה לבשל אלא במים חמין ויורה רותחת כדי שלא יפלוט הדם ושדרו ממתיבתא דלא בעי רותחין דכי בעי רותחין לחליטה ה"מ דשרי ליה בלא מליחה דחליט ליה עמודא דרותחין וכיון דלאו כל אינש יכול למיקם על שיעורא דחליטה תקינו הדחה ומליחה והדחה. ומנהגינו ליטול חוטין שבראש הצלעות נגד החזה שהן מן הוורידין והגרנולי"ש שנוטלין לא משום איסתוניסיות וכל המחמיר תע"ב. אמר אביי חמשה קרמא הוו תלתא משום תרבא תרי משום דמא דטחלא ודכפלא ודכוליא משום תרבא דביעי (ודמזרקי) [ודמוקרא] משום דמא. [צ"ג ע"ב] רישא בכובשא אותביה אבית השחיטה מידב דייב אצדדין מיקוו קווי [וכו'] ואסיקנא בל"ב אי דץ ביה מידי שריא ואי לא אסור ופסק האלפסי כלישנא קמא דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ואנן דלא מותבינן ליה בכבשא ומחרכין ליה בעי לאזהורי לאותביה בית שחיטה תתאי כי היכי דלידב דמא וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית שחיטה למטה ואעפ"י שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותה כ"כ. ובה"ג מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה תתאי והיכא דאישתלי ואפיך מוקרא הוא דאסור אבל כולה רישא שרי באכילה. ואסור לבשל מוח שבראש אלא צלי ע"ג גחלים ואסור הראש והעוף לבשל עד שיוציא המוח ממנו ומנהג כשרוצין לצלות העוף כמו שהוא ואינו רוצה ליטול [המוח] נוטלין מן העצם שבו המוח ומנקבין הקרום וצולה אותו כאחת ויש שחותכין ומולחין ומבשלין אותן. ואיכא למימר טעמא דה"ג משום דלא חשיב ליה גבי אומצא [וביעי] ומיזרקי ולא [קאמר ביעי] (דמוקרי) [ומוקרי] ש"מ דמוקרי ל"ל דינא דביעי, ואי לאו כולהו רבוותא גרסא מיזרקי גרסינן מוקרי דביעי ומוקרי קרמי דדמא הוא וגבי מיזרקי לא שייך למימר חותכו ומולחו דאי איתא לימא חוטין דידא ודלועא ולעיל דחשיב דידא ודלועא וליחשוב מיזרקי. ורש"י ז"ל פירש חוטין דקין דידא ודלועא קחשיב, ומיזרקי שהן גסין לא קא חשיב. מיהו בסתם [אוצ"ל "מסתברא"] ביעי ומיזרקי חד דינא אית להו וחתכו ומלחו אפילו לקדירה שרי, והיכא דלא חתכו לרישא ומלחו מעיקרא ושריא לקדירה אית מאן דשרי ואית מאן דאסר דלא גרע מצלי דאמרינן רישא בכבשא אנחא אבית השחיטה שרי אצדדין מיקוו קוו ואסור ומסתבר דהאי בלא מליחה קאמר.
<h2>דף צג:</h2>
א"ר ב"ר אשי [חולין צ"ג ע"ב] הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שריין בלא קליפה מכאן ואילך אי אית בהו שורייקי סומקי אסור ואי לא שריין. אומצא ביעי ומזרקי פליגי בה רב אחא ורבינא אומצא דאסמיק חתכו ומלחו אפילו לקדירה ש"ד תלייה בשפוד מידב דייב דמא ושרי אותביה אגומרא קי"ל כר' אחא לקולא מישב שייבה ליה וכן ביעי וכן מזרקי. ורש"י ז"ל בחולין פירש אומצא דאסמיק פי' חתיכת בשר אדומה ובפסח שני [פסחים ע"ד ע"ב] פירש קורדיינא בלע"ז [וגרסינן התם (פסחים שם)] אסמיק הוא וחלייה אסור לא אסמיק הוא וחלייה שרי] ופי' בשר אדומה שחלטו בחומץ הוא וחלייה אסור שפולטת וחוזרת ובולעת כדאמרינן בכבד אי חלייה אסור איהו נמי אסור מ"ט דהדר ובלע ואיפסקא הלכתא אסמיק איהו וחלייה אסור לא אסמיק איהו וחלייה שרי דדם האיברים שלא פי' במנא שרי. אבל רש"י גרס חלייה אסור איהו נמי אסור. ואית למידק מהכא דבישרא דלא אסמיק לא חיישינן לדמא (וכגון) [וכיון] דחלייה שרי הוא נמי שרי בקדירה ולא בעי מליחה אלא היכא דאסמיק [בשה"ח כ' דאולי צ"ל "א"נ נשברה מפרקתה" ע"ש] והיא בשר השחוטה שבו דם הנפש דההוא אע"ג דלא פריש אסור כדאמר לעיל בשרא דאסמיק (אסור) חותכו ומולחו אפילו לקדירה ש"ד הא לא אסמיק שרי אפילו בלא חתיכה ומליחה. מידי דהוי אחליי' דשרי. והא דאמר [חולין קי"ג ע"א] אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה בהני דאתחזק בדמא כדאמרינן אומצא ביעי ומזרקי ודידא ודלועא (והדרא דכנתא), והא דאמרינן [שם] אין מחזיקין דם בבני מעים למעוטי הדרא דכנתא (וא"נ בני מעים) [ונ"מ דאי] מלח להו לבני מעים בכשא"מ (ונ"מ מ)דלא מחזקי להו איסורא אבל בשרא אחרינא מחזקינן ואי מלח להו בכשא"מ חזקה דם האיברים הוא, אבל לכתחלה לא בעי מליחה, דאל"ה מ"ש ביעי ומזרקי כולהו בשר נמי, ותו הא דתניא [חולין ל"ג ע"א] הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה [ומולחו יפה יפה] ומדיחו יפה מאי אתא לאשמעינן. ומש"ה מסתברא כמו דקאמרינן בתשובת הגאונים הא דאמרינן מדיח ומולח דווקא בית השחיטה בעי לחללי בי טבחא דאית ביה דם הנפש אבל בשר דכולי בהמה לא והא דאמר שמואל אין מולחין בשר (אע"ג) [אלא על גבי] כלי מנוקב כל מי שרוצה למלוח בשר קאמר מפני שהמלח מוציא הדם ואי מלח בכשא"מ הו"ל דם האיברים דלא פריש דאסור מדאורייתא והבשר והכלי אסור כדאמרינן [חולין קי"א ע"ב] קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, ואע"ג דכי בשל ליה בקדירה פליט הא לא פריש ע"ג הכלי והו"ל כדם השינים אבל א"צ מליחה אלא בשר הידוע. והיינו דגרסינן [חולין י"ד ע"א] השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואי במליח בשבת מי שרי. וישראל קדושים שהחמירו למלוח כל בשר משום חששא דשובר מפרקתה כדפירשתי לנסחא הדין. אלא דאית לן למימר משום פלוגתא דרב אחא ורבינא נקט בשרא דאסמיק הא לא אסמיק אפילו (מ"ד) [מאן דאסר] בדאסמיק שרי בדלא אסמיק ואפילו מיצמת צמית דם האיברים הוא. ואי לא פריש שרי. ואית מ"ד אומצא דאסמיק בעי חתיכה ומליחה אבל לא אסמיק לא בעי אלא מליחה לחודיה (וקי"ל) [וקמ"ל] הא דחתכיה ולא משום מליחה נקט לה דאע"ג דלא אסמיק בעי מליחה והוא וחלייה מותר הא בכולהו בעי כלי מנוקב.
ופי' ביעי ביצה זכר. מיזרקין וורידין. ומסת' דווקא וורידין שלא ניקבן בשעת שחיטה אבל ניקבן הרי הן כבשר ואע"ג דקי"ל כר' יהודה [חולין כ"ח ע"ב] דשלא בשעת שחיטה קריר ה"מ ניקב אבל חותך מהני, ומהכא איכא למישמע דליכא הילכתא כר"י אלא כרבוותא קמאי דפסקו כרבנן וממילא ליתא לדר' חסדא דאי כר' חסדא הא אמרינן הואיל ומנתחה אבר אבר א"צ לנוקבה כלל אפי' לקדירה וצ"ע.
<h2>דף קט.</h2>
ואית דקשיא ליה בשר וכבד ולב שנתבשלו בדמן מאי איסורא איכא דהא גרסינן בפרק הקומץ רבה [מנחות כ"א ע"א] דם שבישלו אינו עובר עליו אית מ"ד איסורא מיהא איכא ואית למימר האי דם הקדשים הוא דאמר אבל דם חולין אסור.
<h2>דף קי:</h2>
ומסתברא לן משום דלא תני [כריתות כ"א ע"ב] דם (הכליות) [אולי צ"ל הכבד] ודם הלב הוא דמיבעיא כבדא מה אתון ביה דאיכא למימר כיון דהיא גופא דם היא ושריא כדאמר [ק"ט ע"ב] אסר לן דמא התיר לן כבדא דמא דפריש מניה נמי שריא אפילו מדרבנן ואפילו מליחה לא בעי או דלמא איסורא דרבנן מיהו איכא וצרפתי אומר פי' דמספקא אי כר' אלעזר דאמר פולטת ואינה בולעת או כר' ישמעאל ואמרינן עלה ר' אמי שליק לה ואכיל לה בלא מליחה וחליטה. ש"מ דם הכבד לאו כדם האיברים הוא מדקאמר למיסר נפשה לא קא מיבעיא לן שמעינן דכבדא [בקדירה] באנפי נפשה לכ"ע כשרה ולא קמיבעיא לן אלא עם הבשר לאסור מה שבתוכה ואתו למיפשטה מהא דר' זריקא דקריבו ליה קניא בקופיה ולא סלקא דהא רב אשי אתקיף עליה ואמרינן פי קנה חוץ לקדירה הוי. א"נ מיחלט הוה חלטו ליה מעיקרא ש"מ דרב אשי לא שרי ליה אלא בחליטה ואע"ג דמשמע דס"ל לרבא דבהדי בישרא נמי שריא (ש"מ רב אשי) [עי' שעה"ח מה שהגיה] ודאמרינן סבר ר"פ קמי דרבא למימר חליא אסור וא"ל רבא אי חליא אסור איהו נמי אסור מ"ט דהדר בלע דמשמע בלא חליטה נמי שרי. (ומספקא) [ומסתברא] לן במלחא נמי שרי וה"ג בירושלמי בתרומות [פ"י ה"ו] ר' יוחנן בן נורי אומר כבד אוסרת ואינה נאסרת. ר' ירמיה שלקו בחלמא [אוצ"ל בחלא וע"ש בירושלמי] מהו ר' זעירא לא אכיל מימיו רב אמי שלקה ואכלי ליה וא"ד מלחה רב אמי ואכלי ליה. ומר רב יהודאי (אמר) [אסר] לבשולי לחודיה בקדירה ושדרי ממתיבתא מר רב יהודאי מופלא ומובהק ואעפ"י שיש לישא וליתן מ"מ אין בנו כח להתיר מה שאסר. ומיהו ישראל קדושים ונהגו בו איסור וכל א' מחמיר לעצמו בד' איסורין אלו. ר' זעירא החמיר בדם הכבד ולא אכיל מימיו ובסורא בבב"ח ולא אכלי כחלא וכל ישראל נוהגים באיסור גיד וחלב אע"ג דאית בהו צד היתר וכן בכבד נהגו בו איסור ולא אכלי כבדא שליקא כלל אפילו באנפי נפשה אלא היכא דטוו לה מעיקרא ושלקא לה בתר הכין. ואפילו באנפי נפשה דליכא מאן דאסר ואחמירי ביה רבנן בין לצלי בין לקדירה ואצרכיה קריעה שתי וערב כדאמר רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא בר רב נחמן וקריבין ליה תלת סאוין טחייה וכו'. אדהכי חזא לההוא סמפונא דכבדא דהוה מלי דמא א"ל אמאי תעבדו הכי א"ל היכא נעביד א"ל קרעינהו שתי וערב וחתוכיה לתחת ומדקאמר חתוכיה לתחת ש"מ לצלי קאמר ואפ"ה אצרכיה קריעה ומסתברא לחומרא דהא באפי נפשה לכ"ע שריא ומשום דכבד נפיש דמא [עי' לוח התיקונים לשעה"ח שהוסיף "אחמורי עליה ולא אמרינן כבולעו כך פולטו והכין כתב בה"ג מאן דמטוי בעי לחתוכה דאזיל דמא"] ומקוי בסמפונא דכבדא והיכא דלא קרע ליה קורעו לאחר בישולו ומותר. וכן מנהג בצרפת לנוקבו בסכין ומנהגינו אינו אלא בנקיבת השפוד. וכבד העוף בלא שום חתוך אלא ע"ג הגחלים ויפה הוא לנוקבו בסכין לחומרא לעשות סייג לתורה. וא"ד דדם הסמפונות לאו דם כבד הוא ומשום האי דמא דאית ביה אצרכוהו קריעה. והא דאמר למיסר נפשיה לא קמיבעיא לי כגון שנטלו הסמפונות. והיינו דכתב הרב ה"מ בדקה משום שורייני קטיני אבל דכבדא [בתורי] דאלימו ומצי למשקלינהו שפיר דמי. ולא דייק (לו) [לן] דאם אית ביה חוטין הו"ל למימנינהו בהדי חוטין דדמא.
<h2>דף קיא.</h2>
וה"מ כבדא אבל טחלא שמנא בעלמא הוא ואפילו בקדירה מותר כהא דשמואל עבדי ליה טחלא ביומא דעביד מילתא. דריש מרימר [בין] כבדא בין טחלא תותי בישרא שרי עילוי' בשרא דיעבד אין (בין) לכתחלה לא. ומסתברא אפילו בקריעה קאמר ואי איכא בי דוגי תותי בשרא נמי אסור ומ"ש מדמא דבישרא דשרי אמרי דמא דבישרא שריק [לפנינו "שכן"] דמא דכבדא קאפי. ופסק רש"י שפודין שלנו שאין תלויין אלא שוכבין אפילו תותי בישרא אסור. וה"ה לכחל וכבד שנמצא בתרנגול אם הוא צלי הכל מותר דהא כבדא עילוי בישרא שרי בדיעבד דאמרינן כבכ"פ ה"נ שרי בדיעבד (עי' בשה"ח) ואית מ"ד התם ה"ט דדם מישרק שריק וליתא דא"כ לכתחלה תשתרי אלא משום דאיסורא דרבנן הוא דקאסר ובפסח שהוא צלי הוא נותן בני מעים לתוכו וכבד נמי בכלל בני מעים הוא. ואם בשלו בקדירה עם בשר בין תלוש בין מחובר משערין בס' בדם שיוצא ממנו. ולב דינו ככבד בין לצלי בין לקדירה. וליכא למימר חענ"נ שהרי הכל מעורב בקדירה ובחתיכות. וה"ה כנוער את הקדירה [ק"ח ע"א] דאמרינן גבי (טעם) [טיפת] חלב דאם יש טעם באותה קדירה אסורה ומשערין בס' דלא אמרינן חענ"נ אלא כשאין בו כדי ביטול בשעה שנפל האיסור כגון שנפל בחתיכה והחתיכה רובה ברוטב ומעוטה מגולה אבל היכא שהכל מעורב מתחלה ויש בו לבטל בטל בס' דבמיא בטילה ולא משערינן אלא בשיעור האיסור וכן הלכתא. והא דאמרינן לקמן [צ"ז ע"ב] פשיטא דבדידיה משערינין דאי בדנפיק מיניה מנא ידעינן דווקא גבי כחל כמפורש התם. אבל בעלמא לא.
<h2>דף קיא:</h2>
ואר"נ א"ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה בשר רותח. ולאכול בו צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה ורש"י פירש אותו צונן שחתך איכא מ"ד דאסור לאכול בו רותח אפילו בהדחה קאמר דס"ל ביה"ש רותח ואפילו הכא לצונן בעי הדחה. ודשמואל ליתא דפליגא אהא דפסקינן בסכין טריפה והלכתא אפילו בצונן. וק"ל מ"ש מסכין ש"ג [ע"ז ע"ו ע"ב] דבעי שיפה ומסת' אפילו בה"ש צונן קאמר ואסור בלא הדחה. אבל בהדחה דכ"ע שריא ואפילו למ"ד אגב דוחקא דסכין בלע וביה"ש רותח בשר הוא שבולע מן הסכין אבל סכין קשה הוא לבלוע הוא מן האסורים אפילו ברותח דומיא דסכין טריפה דאפילו למ"ד השוחט בסכין של א"י קולף. התם מדיח דסכין קשה הוא לבלוע אא"כ משתמש בו תדיר ול"ד לסכין של א"י שתשמישו תדיר וגוף האיסור עליו. וכן דשמואל הוא הוא וליכא מאן דפליג עליה. והלכתא כל סכין של היתר שנחתך בו איסור בין נבלה רותחת בין שחתך בו חלבים וניקר בו בשר דינו כסכין טריפה. ואם רצה לשמש בו דבר היתר מדיחו. ואם נשתמש בו בלא הדחה קולף [יש מגיהין "אינו קולף"] והכי מוכח מדאמר לקמן [ח' ע"ב] וליעבד חד ולחתוך בו בשר ואח"כ חלבים בהדחה של סכין וכיון דבהדחת סכין סגי אם נשתמש בו מדיח ודווקא סכין של היתר שנשתמש בכ"ש. אבל אם נשתמש בו בכ"ר ממש בעי הגעלה אבל ר' יעקב אמר שאחר ניקור הבשר צריך קליפה וכן כל סכין שנחתך בו דבר איסור אם חתך בו דבר היתר צריך קליפה בסכין כשר דאגב דוחקא דסכין בלע. וה"מ בסכין של היתר אבל בסכין ש"ג הבלוע מן האסור מתחלתו אסור לחתוך בו צונן בלא שיפה ואם חתך בו מדיח בצונן דעלמא ובשוחט בסכין ש"ג למ"ד ביה"ש צונן ואסור לחתוך בו רותח בלא הגעלה ואם חתך קולף כשוחט בסכין ש"ג למ"ד ביה"ש רותח.
ואר"נ א"ש קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח ה"ה כרותח כי האי פינכא דבי רב אמי דאימלח בה בישרא ותברה של חרס הוה ודווקא לאכול בו רותח אבל לאכול בו צונן סגי בהדחה והחכם שכתב קערה נקובה הוה לא דייק לן שאמר מולח בכלי מנוקב אפילו ברותח מותר ומסת' קערות ש"ג שנשתמש בהם בחמין או בקערה של בשר מותר לאכול בה צונן בהדחת קערה ואע"ג דסכין ש"ג בעי שיפה לאכול בו צונן סכין שאני שיש בה גוף האיסור שמנונית עליה בעי שיפה אבל קערה דלית בה אלא טעמא מדיח בצונן לכתחלה הקערה ואח"כ [יש מגיהין "וא"כ"] מותר להעלות עליה בשר חי היתר לכתחלה וידיח הבשר אח"כ אבל בשר מבושל אסור לכתחלה כדאיתא לקמן יתיב רב כהנא וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח.
<h2>דף קיב.</h2>
ואמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר של צלי עד שתכלה כל מראה אדמומית שבה. מנא ידעינין ואסיק א"ר אשי לית ליה תקנתא עד דמייתא תרתי תלת גללי דמלחא בין על הבשר בין תוך הכלי ושדי בה ובתר הכי שפי ושביק ליה עד דצלי ושפי ליה והשומן למעלה ודם למטה כדאמרינן [קי"א ע"ב] דמא דבשרא שפין [אוצ"ל שכן] וכ' הרבוותא דווקא מועט אבל הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים שהוא נעכר ומתערב עם השומן ואסור. ומסתברא מדאקשינן לשמואל מהא ככר שחתך עליו בשר אסור לאכלה. ולא שני ליה (אחר) [לר' אחא] הא דאסור דאסמיק הא דלא אסמיק [ש"מ] דווקא דאסמיק הא לא אסמיק מניח כלי תחתיו כגון אלו שמניחין כלי תחת אווזין ותרנגולין ובדאסמיק אסור משום שדם התחתון (שבישלו) [שבשולי] הכלי דם הוא ואין אדם יודע בו. ואר"נ א"ש ככר [וכו'] דאברי אבל דלא אברי לא. וגרס רש"י ה"מ סמיכתא אבל קלישתא לא. ש"מ דלא אסמיק שרי. ואפילו אברי ואפילו שהה. רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר ובדאסמיק קאי. והלכתא אפילו אסמיק שרי ואפילו אברי ואפילו סמיכתא ודווקא שנצלה. אבל לא נצלה ועדיין ע"ג האש אין מניחין תחתיה. כדאמרינן בי דוגי כבדא אסור דאר"נ א"ש אין מניחין וכו' בעא מיניה ר"ד (מח"נ) [מר"נ] מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא. א"ל אסור דחלא מותר דהאי איתא לאיסורא בעינא. ומסת' דדייקא מהכא דאסור לאפות פת ישראל בפורני סמוך לטפלאתא דאיסורין של א"י שמא יפלוט מן האיסור ויבלע בפת. ור"י הלוי אתיא ליה מהא [פסחים ל' ע"א] דאין טשין את התנור באליה. ואם טש כל הפת כולו אסור. ול"ד התם מילתא דשכיח הוא למיכל פת בגבינה אבל מהכא ראיה דגזרינן דנפל מהאי כמכא למילחא ואתו למימלח מיניה בשרא. ה"נ איכא למיגזר. האי בר יונה דנפל לכדא דכמכא. ודרך היה ליתן מלח בכותח. ושריא ר' אחא (דקס"ד) [דקסבר] דכי אמר שמואל מליח ה"ה כרותח. ה"מ דאין נאכל מחמת מלחו אבל האי נאכל מחמת מלחו ובהדחה סגי. וה"מ חי. אבל צלי בעי קליפה. ואי אית ביה פילי כולו אסור. ואי מתביל בתבלין כולו אסור ש"מ דמליח ה"ה כרותח כגון מליחת בשר לקדירה שאינו נאכל מחמת מלחו עד שידיחנו. אבל לצלי לא. וש"מ מתובל בתבלין כרותח הוא.
<h2>דף קיב:</h2>
ואר"נ א"ש דגים ועופות שמלחן זה עם זה [אסורין]. וכ"ש דגים עם בשר בהמה ואפילו בכלי מנוקב דדגים דרפו קרמייהו פלטי ועופות קמטו ובתר דניחא דגים פלטו עופות והדר בלעו דגים מינייהו. אבל בבשר מותר ששניהם פולטין כאחד. ומסתבר דווקא דגים אבל עופות ובשר כבשר ובשר דמי. דעור העוף כבשר בלא עור הוא. ושניהם שוין וק"ל כי בלעו דגים מינייהו לבטלו בס'. ואית למימר אסור בנ"ט קאמר א"נ חענ"נ ואוסרת. רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה. רב אלפס גרס טריפה מלוחה ורש"י פי' בכלי מנוקב אתא לקמיה דרב אסי א"ל אלה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן והכא משום דם ליכא. והלכתא לא מיבעיא דאיסור והיתר אם נמלחו בכשא"מ דמליח ה"ה כרותח ואסור משום דם. אלא אפילו מנוקב ונגעי אהדדי אסור משום ציר. ודג טהור שמלחו עם דג טמא מותר ודווקא בטהור מליח וטמא תפל ואם היו שניהם מלוחין וכ"ש טהור טפל וטמא מליח אסור. והלכתא אסור ליקח דגים מלוחים מן הא"י שיודע שנמלח עם הטמא אבל אין יודעין מותר. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ועוד כבר ידוע שאין מולחין זה עם זה שדג טמא צריך למלוח יותר מן דג הטהור. ועוד דתרי ספיקא איכא שמא לא נמלח עם אחר ואם נמלח שמא טהור מליח וטמא טפל היה א"נ טהור למעלה וטמא למטה ואפילו נמלחו שניהם כאחד נתבטל בששים דטמא וטהור שני מינים הן בשמא וטעמא.
<h2>דף קיג.</h2>
א"ר ב"ר אשי [חולין צ"ג ע"ב] הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שריין בלא קליפה מכאן ואילך אי אית בהו שורייקי סומקי אסור ואי לא שריין. אומצא ביעי ומזרקי פליגי בה רב אחא ורבינא אומצא דאסמיק חתכו ומלחו אפילו לקדירה ש"ד תלייה בשפוד מידב דייב דמא ושרי אותביה אגומרא קי"ל כר' אחא לקולא מישב שייבה ליה וכן ביעי וכן מזרקי. ורש"י ז"ל בחולין פירש אומצא דאסמיק פי' חתיכת בשר אדומה ובפסח שני [פסחים ע"ד ע"ב] פירש קורדיינא בלע"ז [וגרסינן התם (פסחים שם)] אסמיק הוא וחלייה אסור לא אסמיק הוא וחלייה שרי] ופי' בשר אדומה שחלטו בחומץ הוא וחלייה אסור שפולטת וחוזרת ובולעת כדאמרינן בכבד אי חלייה אסור איהו נמי אסור מ"ט דהדר ובלע ואיפסקא הלכתא אסמיק איהו וחלייה אסור לא אסמיק איהו וחלייה שרי דדם האיברים שלא פי' במנא שרי. אבל רש"י גרס חלייה אסור איהו נמי אסור. ואית למידק מהכא דבישרא דלא אסמיק לא חיישינן לדמא (וכגון) [וכיון] דחלייה שרי הוא נמי שרי בקדירה ולא בעי מליחה אלא היכא דאסמיק [בשה"ח כ' דאולי צ"ל "א"נ נשברה מפרקתה" ע"ש] והיא בשר השחוטה שבו דם הנפש דההוא אע"ג דלא פריש אסור כדאמר לעיל בשרא דאסמיק (אסור) חותכו ומולחו אפילו לקדירה ש"ד הא לא אסמיק שרי אפילו בלא חתיכה ומליחה. מידי דהוי אחליי' דשרי. והא דאמר [חולין קי"ג ע"א] אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה בהני דאתחזק בדמא כדאמרינן אומצא ביעי ומזרקי ודידא ודלועא (והדרא דכנתא), והא דאמרינן [שם] אין מחזיקין דם בבני מעים למעוטי הדרא דכנתא (וא"נ בני מעים) [ונ"מ דאי] מלח להו לבני מעים בכשא"מ (ונ"מ מ)דלא מחזקי להו איסורא אבל בשרא אחרינא מחזקינן ואי מלח להו בכשא"מ חזקה דם האיברים הוא, אבל לכתחלה לא בעי מליחה, דאל"ה מ"ש ביעי ומזרקי כולהו בשר נמי, ותו הא דתניא [חולין ל"ג ע"א] הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה [ומולחו יפה יפה] ומדיחו יפה מאי אתא לאשמעינן. ומש"ה מסתברא כמו דקאמרינן בתשובת הגאונים הא דאמרינן מדיח ומולח דווקא בית השחיטה בעי לחללי בי טבחא דאית ביה דם הנפש אבל בשר דכולי בהמה לא והא דאמר שמואל אין מולחין בשר (אע"ג) [אלא על גבי] כלי מנוקב כל מי שרוצה למלוח בשר קאמר מפני שהמלח מוציא הדם ואי מלח בכשא"מ הו"ל דם האיברים דלא פריש דאסור מדאורייתא והבשר והכלי אסור כדאמרינן [חולין קי"א ע"ב] קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, ואע"ג דכי בשל ליה בקדירה פליט הא לא פריש ע"ג הכלי והו"ל כדם השינים אבל א"צ מליחה אלא בשר הידוע. והיינו דגרסינן [חולין י"ד ע"א] השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואי במליח בשבת מי שרי. וישראל קדושים שהחמירו למלוח כל בשר משום חששא דשובר מפרקתה כדפירשתי לנסחא הדין. אלא דאית לן למימר משום פלוגתא דרב אחא ורבינא נקט בשרא דאסמיק הא לא אסמיק אפילו (מ"ד) [מאן דאסר] בדאסמיק שרי בדלא אסמיק ואפילו מיצמת צמית דם האיברים הוא. ואי לא פריש שרי. ואית מ"ד אומצא דאסמיק בעי חתיכה ומליחה אבל לא אסמיק לא בעי אלא מליחה לחודיה (וקי"ל) [וקמ"ל] הא דחתכיה ולא משום מליחה נקט לה דאע"ג דלא אסמיק בעי מליחה והוא וחלייה מותר הא בכולהו בעי כלי מנוקב.
ואמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה והיכא דחללי בי טבחא מולח ומדיח לא חללי מדיח ומולח ומדיח ושדרו ממתיבתא בבית השחיטה קאמר משום דם הנפש אבל בכולה בישרא ל"צ. ועבידנא כר"ה דאמר מולח ומדיח ר' דימי מנהרדעא מלח ליה במלחא גללניתא ומנפץ ליה דכי היכא דאי הדר מנח ליה בכשא"מ ומחוור לה דלא ניפול מלחא במיא וליהדר דמא וליפוק במיא והדר שתי ליה בשרא בדמא אבל לנפצה אבראי והדר לחוורה ש"מ מים שהמלח בה אסורה וש"מ שהמליח מניח אותה בכשא"מ. בנ"א לשון ה"ג לחיורה במיא ומלח ליה במילחא גללניתא ומפקא ליה לדמא ולא ליעצריה דקמיט ליה לדמא ולנפקא ולנפצא מן מלחא ולחיורה שפיר ומשתרי לבישולי. ושיעור ממלח בשרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ובעי לשהויי במלחא כשיעור טווייה וכ"כ הרב. ורב אחא אמר כשיעור מיל וסברא נינהו ולא מגמרא דהא גרסינן במנחות [כ"א ע"א] כיצד מביא את הבשר ונותנין עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעליהו ואמר וכן לקדירה וגבי קדשים לא היו משהין לשעה ופי' בנדרים [ירושלמי פרק ו' ה"ג] מן מה דתנן הרי עלי כבשר מליח הדא אמר מליח לשעה מליח הוא איזה מליח לשעה כההוא דתנן כיצד הוא עושה נותן את האיברים ע"ג המלח והופכן א"ר אבא מרי שנייא היא שאם משהא אותן וכו' ור"א אמרה לדא הנוטל זתים מן (המעטים) [המעטן] טובל אחת אחת במלח ואוכל הדא אמר מליח לשעה מלוח היא. ואמר שמואל אין מולחין בשר אלא ע"ג כלי מנוקב ובנ"א לשנא (ל)דהלכות ואי לא הו"ל כמאן דאבשיל בדמיה ואסור דמליח ה"ה כרותח, ומאני דמלח עלויה בעי לאכשורי ושרי למימלח עליו וארבלא ועילוי גילא. כללא דמילתא. כל מילי דכי שדית ביה מיא דייב שרי למימלח עליה ול"ש חד גרמא ול"ש תרי גרמי שרי. פרש"י כ"ז שטרודין לפלוט אינן בולעין. ומנהג דילן למימלח בכלי שעומד במדרון. אעפ"י שאינו מנוקב ובלבד שלא יהא שם בית קבול. והיכא דאשתהה בישרא במלח בכלי מנוקב כשיעור מליחה והדר אנחתיה בכשא"מ. אע"ג דאשתכח בגווה צללתא דדמא לא כלום היא. כשומנא בעלמא היא. דהא אמרינן [צ"ג ע"ב] אומצא דאסמיק חתכיה ומולחו אפילו לקדירה שרי. והתם לא אפשר דלא פליט לקדירה. ויש שמחמירין ואין מבשלין אלא ביורה רותחת כדלעיל. וכתב הרב המלח לא יהא עבה אלא דק דק דקקתא. כגון חוטי דבהכי נפקי שפיר ורש"י פירש דמלחא גלנותא היא דבעי לנפוצי משום שנבלעת הדם. אבל דקקתא לא בעי ניפוץ שנתכת מעצמה. (ומסתמא) [ומסתברא] ר"ד דמלח במלחא גלנותא למעוטי דלא בעי הדחה בסוף. דכי אמר מולח ומדיח מפני הדם שעומד על פניה אבל גלניתא למעוטי דלא בעי הדחה אלא בניפוץ סגי.
ואמר רב משרשיה אין מחזיקין דם בבני מעים תרגומא אהדרא דכנתא והן הדקין הסובבין את הכרכשתא. ורב הונא מסורא דתקן דינא דמורדת ותני הויה דאשה נקנית אסר כנתא ובמליח שרי אפילו לקדירה דקטיני אסור משום שורייקי דקטיני אבל דתורא דאלימא ומצי למשלפינהו שפיר דמי, ובנ"א בספרא אע"ג דחתכה ומלחה אסור ל"ש דתורא לא שנא דקטיני ומהלכות גדולות הוא ולא דייק לן ולא גרסינן בספרא אף על גב דחתכיה ומלחיה אסור לא שנא דתורא כו' אבל כנתא לא אלא הא קמ"ל דבהני תלתא לא מחזקינן דם ואי מלח להו לא בעי כלי מנוקב אבל אינך כולהו בעי כלי מנוקב. ומה שתמצא בתשובת הגאונים ז"ל ביבשה לצלותה בשפוד מותר ואעפ"י שיבשו החוטין שע"י האש יוצא דמו אבל לקדירה אסור שהלכה רווחת היא כבדא וכנתא אסור לבשלן בקדירה לא בריר לן דאסור אלא שלא במליחה.
ואמר שמואל השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה ה"ז גוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ואיבעיא לן שרי למיכל מיניה באומצא או לא וסלקא בתיקו ולחומרא. והדין נוסחא דילן ודרבינו אלפסי וע"כ לא איבעיא לן אלא באומצא בלא מליחה דאי מבליע דם באיברים בלא מליחה אסור ואע"ג דדם האיברים שלא פריש שרי הכא אסור אבל בקדירה שרי במליחה דע"י המלח יוצא אבל רש"י ז"ל לא גרס באומצא וה"ג לקדירה שרי ומיבעיא לן אי יוצא ע"י מליחה או דלמא לקדירה נמי אסור ומשמע דאפילו ע"י מליחה אסור והלכך אפילו לקדירה אסור (והלכתא) [והלכך] בעי לאזהורי טובא בהכי קודם שתצא נפשה שלא תשבר מפרקתה של בהמה והיינו כ"ז שמקלח כר' יוחנן [כריתות כ"ב ע"א] ואע"ג דרשב"ל פליג עליה הלכתא כר"י. (ומסתמא) [ומסתברא] משום דדם הנפש מובלע בו וההוא אע"ג דלא פריש אסור ולא סגי במליחה אבל דם האיברים דפריש אסור דלא פריש מותר ובמליחה סגי וכ"כ רב אחא משבחא [שאילתות פר' ויקרא] דם האיברים דפריש הוא דאסור הא דלא פריש מיכליה באומצא ש"ד כלומר לא צלי ולא מבושל. וקשה לי למ"ד [פסחים ע"ד ע"ב] אגומרי מיצמת צמתה ליה אמאי אסור לישתרי הוא דהא לא פריש הוא.
<h2>דף קלג.</h2>
ואר"י אמר שמואל [חוטין] שביד אסורין ואי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה ש"ד אבל לצלי לא בעי חתיכה ומליחה כדאמרינן בפ' הזרוע [קל"ג ע"א] חוטין שבלחי אסורין כל כהן שא"י ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי לנורא מידב דייב ואי לקדירה איידי דמחתך להו ומלח להו ש"ד ש"מ לנורא לא בעי מליחה וחיתוך וכן שדר רב עמרם ממתיבתא כל שהוא משום דם לקדירה אסור לצלי מותר כ"ש משום חלב אף לצלי אסור כדאמרינן (דקרמי) [דחמשה חוטי] הוו וכו'. תשובת הגאונים בר יונה או בר אווזא דמטוי להו לא בעי קריעה ומליחה ולא עדיף מכבדא ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל. ממתיבתא דלית ליה מילחא לטוויי דשייב נורא ובתר דמטוו פלגא אי בעי לבשולי ש"ד. ואיכא למ"ד יטבלנו במים רותחין בקדירה כדי שלא יפלוט הדם שבתוכו.
